תקציר:

"גוף ראשון שני" של סילביה מולוי הוא סיפור על אהבה וחברות ארוכות שנים בין שתי נשים. טבילת אש ספרותית, הנוצרת הודות לפרדוקס: טקסט מופתי נולד, מילותיו המהודקות כאילו "נושרות" ממנו, בעוד אחת הדמויות – מושא הכתיבה בספר – מאבדת בהדרגה את זיכרונה בגלל מחלת האלצהיימר. המילים האינטימיות פועלות ביצירה כשעון חול הלוכד בתוכו זמן יקר וקצוב: המילים ככלי למתן עדות. המילים כנשק האחרון בקרב נגד השכחה. המילים כמפת הדרכים האולטימטיבית לשימור הזיכרון האישי בכל מחיר. כמעט מדי יום המחברת מבקרת אצל חברתה, ורוקמת פרגמנטים כתובים – "אומאופטיים", מיקרו-קוסמיים – הנצמדים זה לזה בפרקים קטנטנים, ולאחר מכן מתאחדים לכדי יצירה שלמה ואורגנית. עם זאת, "גוף ראשון שני" הוא מסוג היצירות שקשה לקטלגן: גוונים, מחשבות מצולבות, זמנים משתנים לצד פשטות מקסימלית. לפתע הספר נקרא כיומן אישי, ואז כנובלה, ואז כמסה בנושא זמן ושפה, או כשיר הלל לחברות – ובכן, זהו פריט ספרותי יחיד במינו, מלא ברק, מרגש מאד, עקב היותו נטול רגשנות לחלוטין.